אם הכאב הרגשי או הפיזי שלכם היה דמות, בשר ודם, והייתם יושבים איתו לקפה מה הייתם אומרים לו?
״נמאסת עלי, לך מכאן״ — או ״הייתי ממש שמח שתלך, אבל חשוב לי להבין מה משאיר אותך כאן״? סביר להניח שהתשובה הראשונה היא הנכונה.
כבני אדם אנחנו מורכבים בעיקר מתחושות, רגשות ומחשבות. כנקודת פתיחה בחיינו אין לנו יותר מדי שליטה על אף אחד מאלו. כשכואבת הבטן היא כואבת. כשאנחנו עצבניים אנחנו עצבניים. וכשאנחנו מוטרדים מהמחר, אנחנו מוטרדים מהמחר.
הנטייה ההישרדותית שלנו היא להימנע מכל כאב — אם נראה אש נרוץ לכיוון השני, אם נשמע רעש מאיים, נתרחק ממנו. כל אלה חשובים ונכונים עבורנו. אבל מה קורה כשהאיום או הכאב מגיעים מתוכנו? אז זה הופך להיות קצת יותר מורכב לברוח או להימנע.
הרבה אנשים מגיעים לטיפול כבר בתחושה שהם לא נורמליים — תחושה שמעצימה עוד יותר את הכאב. ואז יש הרבה ביקורת עצמית, אשמה, תחושת פגימוּת. הפרדוקס הוא שרוב התחושות האלו הן הנורמליות. נדירים האנשים שחווים כאב, עצב או כל רגש לא נעים אחר כתחושה החולפת במהרה.
מידע שנאסף מחקר המוח מראה כי הדרך היחידה להצליח לשנות את מה שאנחנו מרגישים, היא אם נעשה מודעים לחווייתנו הפנימית, ונלמד להתיידד עם המתחולל בתוכנו. להתיידד, בין השאר, זה לגלות יותר רוך כלפי עצמנו, להכיר במניעים הפנימיים שלנו ובנקודות הרגישות שלנו, ולסלוח לעצמנו אם צריך.
זהו תהליך לא פשוט. אנחנו בעצם הולכים כנגד האינסטינקט האנושי שלנו להימנע מכאב. אנחנו ניגשים אליו ואומרים, בקושי רב ובעיניים דומעות — ברוך הבא לחדר.
התיידדות כזו עם החוויה הפנימית שלנו, היא לא תמיד קלה, אבל בסופו של דבר מביאה להקלה ולצמיחה.