״לא הייתי צריכה להגיד את זה.״ ״לא הייתי צריכה לעשות את זה.״ ״אמרתי יותר מדי.״
אלה חלק מן המחשבות שמלוות אותנו ביום-יום שלנו. מחשבות על כמה אנחנו לא בסדר. לעיתים אנחנו קשים מאוד עם עצמנו, עד כדי הלקאה עצמית.
האירוניה הקשה, היא שאנו מלקים את עצמנו בדיוק ברגעים שאנו הכי זקוקים לקול מנחם, חומל ומרגיע שיגיד לנו באמת ובתמים, ובעיניים מלאות חמלה, ש״הכל יהיה בסדר״.
לפעמים הקול של הביקורת העצמית כל-כך חזק שאנו נשאבים לתוכו. הוא מדכא אותנו, ואנחנו שומעים את המילה הלא נכונה שאמרנו כמו חוזרת על עצמה בהד שמסרב להיעלם. ההתנהגות שממנה רצינו להימנע מזכירה לנו את כל הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, והפחד ממה שקרה או ממה שעתיד לקרות לא מרפה מאיתנו — ואנחנו נכנסים ללוּפ עם עצמנו.
זה כה קשה עבורנו לעשות טעויות, להרגיש שהיינו לא בסדר או שאמרנו משהו לא נכון. אין מכה חיצונית שיכולה להכאיב כמו הדרך שבה אנו מלקים או מבקרים את עצמנו על כך.
ברגעים שהביקורת העצמית נוגעת בנו איפה שהכי כואב, אנו מתקשים להזכיר לעצמנו שהחולשות שלנו הן חלק מאיתנו, ושנקודות התורפה שלנו הופכות אותנו לאנושיים, אכפתיים ורגישים.