״אני מוקפת באנשים ומרגישה לגמרי לבד.״ המשפט הזה מתאר חוויה לא פשוטה, אבל מוכרת לרובנו.
אנחנו נוטים לייחס בדידות ל-לבד. להיות לבד. אך לעיתים תחושת הבדידות הכי קשה מציפה אותנו דווקא כשאנחנו בחברת אנשים מוכרים. גם כשאנחנו נמצאים בסביבה מוכרת, אנחנו עלולים ליפול למקום שומם משל עצמנו, להרגיש עצב עמוק וחוסר אונים, ולעיתים לא להבין מדוע.
אם התחושה מתמשכת או חוזרת על עצמה, אנחנו עלולים להרגיש שונים ומנוכרים. מפחיד ככל שזה יהיה, התחושה שאנחנו בודדים בסביבתנו גורמת לנו לתסכול ולדכדוך.
הגישה הקיומית מאמינה שהתחושה הזו היא נורמלית לחלוטין, ואינה מצב פתולוגי. כל אדם אשר מסוגל להתבוננות פנימית חווה בדידות קיומית בצורה כזו או אחרת — והיא אף פחות נסבלת מבדידות חברתית.
אדם שנתון בבדידות חברתית יכול להיות קשור לרעיונות, ערכים או מסגרות כאלו ואחרות. אדם שחש בדידות קיומית מרגיש תלוש ומנוכר.
בדידות קיומית מייצגת בתוכה את ההבנה שאני אדם נפרד, אחר, שחווה דברים בצורה ייחודית רק לי. ההבנה הזו לא קלה עבורנו — כי כל החיים הורגלנו לחיות בתוך משפחה וקהילה, ואנו רואים את עצמנו ביחס לאחרים.
ההבנה שאני חווה עצב בדרך שייחודית רק לי, והאחר חווה עצב בצורה שייחודית רק לו, היא הבנה מאוד מפחידה ומכאיבה — כי משמעה שהאחר אינו יוכל אף פעם להבין את חוויית העצב שלי עד הסוף. הבנה זו לעיתים משאירה אותנו לבד אל מול העצב שלנו.
תחושת הבדידות תתפרש אצל רוב אנשי המקצוע המנוסים והמיומנים כ-דכאון. ״אבחנת דכאון״ יוצרת הקלה זמנית, הן אצל המטופל והן אצל המטפל. עבור המטפל — היא ״עוגן מוכר״, אשר מזרז את התהליך הטיפולי. עבור המטופל — האבחנה יוצרת הקלה זמנית, אך אינה מתמודדת עם התחושות הקשות שהבדידות הקיומית מביאה עימה.
דרך קשר טיפולי חזק, הגישה הקיומית מתמודדת, בין השאר, עם תחושת הבדידות הקיומית. מטרתה להתמודד עם התחושה, להקל עליה, לעבור ולצמוח דרכה.
אני יודעת מניסיון אישי ומקצועי כמה חשובה הידיעה שכולנו מרגישים בודדים ושכולנו חרדים מהבדידות. החרדה הזו אינה הופכת את המרגיש אותה לחולה, שונה או משוגע — פשוט בן אדם.